<h1>ראבי"ה סימן אלף י"ט</h1>
<h2>דף ע:</h2>
בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע' ע"ב) פסק רבא הילכתא נשבע וגובה מחצה. דסבירא ליה המפקיד אצל חברו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. ובפרק כל הנשבעין (מ"ה ע"ב) מסקינן מכלל דתרווייהו ס"ל, פירוש רמי בר חמא ורבא, המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים. וקשיא דרבא אדרבא. ותו קשיא לי דבשבועות (שם) קא פריך מתוך שיכול לומר החזרתיו יכול לומר נאנסו, אלמא דהחזרתיו לך פשיטא ליה דפטור בלא מיגו דנאנסו, שאם לא כן היא גופא מנא ליה דפטור וקא מגמרה אנאנסו, ובפרק המוכר את הבית (שם ע"א) משמע להפך דפשיטא ליה הך דנאנסו אבל בהחזרתיו לך מספקא ליה לרב עמרם. ופירוקא דאיסתבר (לרבה) [לרבותינו] דנאנסו פשיטא לן דלכל הפחות בשומרין (ופטור משבועה) [דפטור בשבועה] כדכתיב (שמות כ"ב ט') ומת או נשבר וגו' שבועת ה' וגו'. והחזרתיו לך נמי פשיטא לן דלכל הפחות ישבע אם הפקיד אצלו בשטר על ידי מיגו דנאנסו בפרק המוכר. ואהא קא מתמה תלמודא בשבועות (מ"ה ע"ב) בנאנסו אמאי חייביה רחמנא בשבועה, הא איכא מיגו דלא היו דברים מעולם או דהחזרתיו לך ופטור משבועה דאין כאן הודאה במקצת. ומשני דאפקיד ליה בשטר, דאי איפשר להיפטר מפירעון (או) [ד]לכל הפחות נפטר בשבועה כדאמרינן בהמוכר. הכא נמי בנאנסו. ובפרק המוכר מיבעיא ליה בהחזרתיו לך אם ישלם או יפטר בשבועה, ומסיק כי היכי דבנאנסו נשבע ולא משלם הכא נמי בהחזרתיו לך דבשטר לא יפטר משניהם. כללא דמילתא בשבועות קא דייק אשבועה ובהמוכר מיבעיא ליה אפירעון. ואי קשיא דבפרק המוכר אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ובחזקת הבתים הלכה אומן אין לו חזקה (מ"ה ע"א) גרסינן אמר רבא לא שנו אלא שמסר לו בעדים וכו' עד בעדים נמי לימא מגו דאי בעי אמר החזרתי לך, ומשני לה שפיר. ואמאי לא פריך לה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ופטור בשבועה. ויש לומר במפקיד בשטר שניהם שקולין נאנסו והחזרתיו, שבשניהם אינו בוש לטעון, ושני הדברים איפשר להיות אמיתי' ונשמעים לאוזן שאינו משנה את הידוע, אבל גבי אומן אע"ג דאיכא מיגו דנאנסו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי, שניכרין עיקר הדברים כי אומן הוא וגם הצריכוהו להחזיר לו בעדים, הילכך לא מהימן על ידי מיגו. ועוד דנאנסו קלא אית ליה. אבל אי אפקיד בעדים, החזרתיו לך ולקוח הוא בידי שניהם שקולים הם, כיון שהאמינוהו להחזיר לו בלא עדים נאמן לומר לקוח הוא בידי לפי סברת המקשה. וכן קיבלתי מרבותיי. וכן משמע(י') בפ"ב דכתובות (י"ח ע"ב) גבי אנוסין היינו מחמת ממון דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע, אע"ג דאיכא מיגו. דאמרינן אינם שקולין שני הדברים הללו, שמתוך שחצופין להודות שמפני ממון עשו לא מהימני מפני מיגו. ולא כפירוש ר"ש שפירש (שם) שמטעם קריבות הוי רשע ולא מהימן אמיגו, דא"כ ביטלת רוב מיגו שבתלמוד דקרוב הוי לעצמו.
